"ליצור, לא לרכוש; לפעול, לא להימנע; לגדול, לא למשול." (לאו צ'ה)
להיות מסוגלת לדאוג לעצמי, לטפל בעצמי, ללכת לסופר, לבשל, ללמוד מקצוע, לפרנס את עצמי, להתאמן, לשחות, להתפתח, לנסות לנגן, להיכשל, לנוע בחופשיות ממקום למקום, לעשות מה שאני רוצה ומה שאני צריכה, לטרוף את החיים, לעשות דברים בדרך שלי, לקבל החלטות המשפיעות על חיי ולהוציאן לפועל, להיות חופשיה, לחשוב, ליצור. זוהי עצמאות בשבילי.
קלף מתוך חפיסת קלפי טאו/ עומר פלג
מאז שנכנסתי לתחום עיצוב מוצרים לאנשים עם צרכים מיוחדים, אף אחת מהפעולות האלו כבר לא נלקחת כמובנת מאליה. אני מבינה היטב את המקום שאני נמצאת בו ומודה עליו. לפני מספר שנים, כאשר ישבתי מול מומחה שיווק שהגדיר איתי מהו הערך המוסף שלי בתור מעצבת, בתור סטודיו, אחד הדברים הראשונים שעלו בראשי היה עצמאות; לאפשר לאדם להיות מסוגל לטפל בעצמו ללא תלות באדם אחר זה בעיני ערך עליון. למרות זאת, המילה עצמאות לא זיקקה את הערך המוסף, את הכוכב המנצנץ שאני הולכת אחריו. הבנתי שכל הדברים החשובים לי: עצמאות, שיקום, כבוד עצמי, מסוגלות – כולם מביאים לתחושה אחת בסופו של דבר, והיא הערך המוסף שלי: שמחה. ועצמאות, מכל סוג, יכולה להציף אותך בשמחה.
את המשפט השגור בפי מעצבים Form Follows Function, כלומר צורה נובעת משימושיות, טבע האדריכל האמריקאי, לואי סאליבן במאמר שפירסם בשנת 1896.
"It is the pervading law of all things organic and inorganic, of all things physical and metaphysical, of all things human and all things superhuman, of all true manifestations of the head, of the heart, of the soul, that the life is recognizable in its expression, that form ever follows function. This is the law."
( The Tall Office Building Artistically Considered, Louis Sullivan)
בשבילי המשפט הזה הוא אבן דרך: החוקיות המכתיבה את הצורה של המוצרים שאני מעצבת בסטודיו כסית נגזרת מצורניות השימוש במוצר והגפה שאליה הוא מתחבר. אך כדי לדעת מהי השימושיות, אני צריכה לדעת מהו הצורך, ולהבין מהם הצרכים האמיתיים של הלקוח שלך – זאת האמנות האמיתית.
"להיות אנושי פירושו לאהוב בני אדם, ולהיות חכם פירושו להכירם." (לאו צ'ה)
עוד בזמן ההתמחות שלי גיליתי שהצורך האמיתי אינו דווקא "להיות מסוגל לבצע פעולה מסויימת", אלא, כמו שהגדרתי זאת אז "לא להרגיש נכה". בהמשך הדרך תיקנתי את המשפט לחיובי: הצורך האמיתי הוא "להרגיש כמו כולם". בחברה המבדילה ומחלקת אנשים עם ובלי מוגבלויות לקבוצות נפרדות, ומלמדת אותנו כי נכים הם אחרים מאיתנו - אדם עם מגבלה הנראית לעין בדרך כלל רוצה בראש ובראשונה לקבל יחס שיוויוני.
מי קובע בעצם מהי נכות? בחוק הביטוח הלאומי נכתב כי נכות היא "מגבלה בתפקוד גופני או נפשי הנובעת ממום מולד או מפגיעה פיזית או נפשית, עקב מחלה, תאונה, זדון וכדומה."
האם "מגבלה בתפקוד גופני או נפשי" אינו דבר שכל אחד מאיתנו כבר פגש מספר פעמים במהלך חייו? בין אם סבלנו ממיגרנות, כאבי גב חוזרים, או תקופות עם נפילות במצב רוח. טענתי היא, כי לחלוקה השרירותית שאנו רגילים לעשות ל"נכים" ו"לא נכים" אין צידוק מבוסס במציאות.
אז נכון, אנחנו לא נולדים שווים ולא גדלים שווים, והשוני בינינו הוא יפה ומבורך – הוא מקום ללמוד, לגדול ולהתפתח, אך הדומה בינינו הוא רב. פעמים רבות אנו שוכחים זאת, שוכחים שלכולם מגיעות זכויות בסיסיות של חיים בכבוד. שוכחים זאת כשאנחנו מעצבים בניינים ללא גישה לאנשים עם מגבלות בניידות, כשאנחנו מעצבים מוצרים שלא מתאימים ל-15% מאוכלוסייה, המהווים בקירוב את מספר האנשים עם המוגבלויות בעולם. שוכחים בקיצבאות, בחקיקה, בתימחור מוצרים מיוחדים, שוכחים דברים בסיסיים כמו רוחב של דלת או נגישות לדלפק. וכששוכחים, פוגעים באחד הדברים הבסיסיים ביותר שיש לאדם: עצמאותו.
בשביל עצמאות צריך שיוויון, ולא כזה שבא מחמלה. הטעות היא שלנו – והתיקון הוא על אחריותינו. למעשה כל אחד מאיתנו יכול להתחיל את התיקון כבר עכשיו. הוא מתחיל מההבנה כי אדם עם נכות הוא אני. צריך להפסיק לחלק את בני האדם לקבוצות – כולנו בני אדם עם תשוקות ומבוכות: עם או בלי מגבלה, בכל גיל, בכל צבע, מכל מעמד כלכלי וכו'. עוד דבר המסייע לנו לשמור על עצמאותו של אדם עם מגבלה, הוא הגישה לאדם הזקוק לעזרה. לפני שאתם קופצים עליו ו"מתקנים" אותו - יש דבר אחד שאתם חייבים לעשות: לשאול אותו אם הוא צריך עזרה, ואם כן - איך הוא רוצה אותה.
עצה שלישית ואחרונה, היא תמיד לבוא בגישה המחזקת יכולות ולא מתקנת מגבלות, מאפשרת ולא מגבילה:
"ליצור, לא לרכוש; לפעול, לא להימנע; לגדול, לא למשול." (לאו צ'ה)
לדוגמא, העבודה עם סוזנה - המרפאה בעיסוק שסטודיו כסית זוכה ללמוד ממנה שוב ושוב, לימדה אותי בעיצוב של סדים לידיים כי לעולם לא נעצב סד או חלק במוצר לאדם שאינו באמת זקוק לכך. לדוגמא, בעיצוב של סד המיישר את כף היד ומביא אותה לתנוחה המאפשרת פעילות (מנח פונקציונאלי), במידה ויש תנועה באצבעות – נעשה סד חלקי פתוח באצבעות (סד תפקודי) ולא סד מלא (סד מנוחה).
בתמונות: למעלה: סד תפקודי (חופשי באצבעות), מתחת: סד מנוחה (כולל האצבעות), למטה: סד לכושר
בפרויקט שהתחיל בשם "פרויקט שינה" רצינו למצוא פיתרון לאדם שלא יכול לישון על הצד כתוצאה של לחץ מקומי. הוא ביקש כרית לריכוך אזור הזרוע והכתף.
התחלנו בניסיונות בחומרים שונים , כולל חומרים מתקדמים מהתעשייה האוירית, ניסיונות להתאים מזרן, לפזר את הלחץ בצורות שונות – שום דבר לא הועיל. חזרתי לסטודיו - שם נעשה ניתוח של התהליך, ונמצא פיתרון מכיוון אחר לגמרי: יש אפשרות לחזק ולעבות את רקמת היד באופן טבעי על ידי אימונים, מה שמפחית את הלחץ.
לאחר דרך לא קצרה, הפרויקט הסתיים בהצלחה עם סד מיוחד המתאים לכושר ומפחית לחצים וכאבים בעת האחיזה במשקולות יד.
ומהי עצמאות עבור אדם עם מגבלה?
אומרים שהחופש האמיתי מתחיל בראש. המחשבה שאנו מסוגלים לעשות דבר שעשינו בעבר, שאנו מסוגלים לחזור לפעולה ששימחה אותנו, היא השלב הראשון בדרך לעצמאות. כמו כל פעולה שאנו עושים, הכל מתחילה באמונה כי אנחנו יכולים. אני תמיד מבקשת מהלקוחות שלי שיהיו סבלנים ולא יבואו עם הפיתרון, אלא עם האתגר. מציאת הפתרונות השונים והתאמתם אליהם – זו כבר הבעיה שלי. הלקוח חייב להיות מסוגל להשתחרר מהפחד להיכשל וגם מהפחד להצליח.
"גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן" (לאו צ'ה)
מאחלת לכם באהבה יום עצמאות שמח!
