אינני יכולה לדעת כיצד מרגיש אדם שחלק מעצמאותו נלקחה ממנו, אך אני יכולה לשער שקיים ערך הרבה יותר גבוה לרגשותיו לאחר הידרדרות במצב תפקודי. לפיכך בעבודתי אני מתייחסת למוטיבציה כדבר נוסף שיש לטפל בו, ולא מניחה מראש שהיא קיימת.
שלום, אני תמר, מעצבת מוצרים לאנשים עם צרכים מיוחדים מזה 5 שנים.
פעמים רבות אני מתלבטת כיצד להציג את עצמי. אנשים יכולים לשאול אותי מספר פעמים במהלך חיי מה אני עושה למחייתי, ואני יכולה לענות "מעצבת מוצרים לאנשים עם צרכים מיוחדים/ לאנשים עם מוגבלויות/ מעצבת תעשייתית" ולזכות לרוב להבעות של חוסר הבנה ובלבול, אך כאשר אני משיבה "מעצבת מוצרים לנכים" - זה נקלט מיד. מצד שני, אני לא אוהבת את הטייטל הזה. המילה הזו, "נכים". בפגישה עם לקוח חדש או ותיק, אני לא רואה בו נכה, אני רואה בו את עצמי. האדם שמולי הוא ההשתקפות שלי ואני מנסה לשקף אותו. הוא אדם עם רצונות, תשוקות, מבוכות. אני לא מעצבת לו פיתרון אשר יתנגש במוגבלות שלו, אני מעצבת לו פיתרון שילך יד ביד עם התשוקה שלו. פיתרון שישמח אותו, שיגרום לו להשתקם פיזית או נפשית ובעזרת הנחיות של מרפאה בעיסוק או פיזיותרפיסטית מקצועיות ומנוסות.
בתוך המנעד הרחב של האפשרויות המובילות לפיתרון אופטימלי, יש לי את הזכות למצוא פיתרון שיהיה גם מועיל וגם משמח.
חלקי מנורה להרכבה לאחר חיתוך לייזר
בהתאמה, המטפלים שבחרתי לעבוד איתם הם אנשים חיוביים המבינים שכדי לגרום לאדם להיות פעיל ולהשתקם צריך להקשיב למה שהוא אומר ורוצה ולא להחליט עבורו מה הוא צריך. ראיתי לא מעט מקרים בהם המטופלים זונחים אביזרים טיפוליים אשר אמורים לשפר או לשמר אצלם יכולות, רק בגלל התחושה שהם עוררו בליבם.
אינני יכולה לדעת כיצד מרגיש אדם שחלק מעצמאותו נלקחה ממנו, אך אני יכולה לשער שקיים ערך הרבה יותר גבוה לרגשותיו לאחר הדרדרות במצב תפקודי. לפיכך בעבודתי אני מתייחסת למוטיבציה כדבר נוסף שיש לטפל בו, ולא מניחה מראש שהיא קיימת.
אם נבחן את תחום המוגבלות השכלית, עניין הגברת המוטיבציה מקבל משמעות נוספת. אנשים העובדים במרכזי עבודה שיקומיים שונים ברחבי הארץ מקבלים באופן תכוף עבודות מונוטוניות ומשמימות כגון ספירת פקקים, הדבקת מדבקות. לא אחת תוכלו למצוא במרכזים מספר אנשים היושבים בצד בחוסר עניין ולא עושים דבר.
כאשר התבקשתי על ידי תיכון באור יהודה לסייע לחניכים במרכז עבודה שיקומי (בקצרה: מע"ש) ולעצב עבורו פתרונות, מורה מהתיכון ואני הלכנו לבקר במע"ש אור יהודה. בעת הסיור בין החדרים השונים ולאחר קבלת ברכות שלום לבביות מהחניכים, מנהלת המע"ש הנפלאה הראתה לנו גלילים של רצועות בד צבעוניות שהם מקבלים ולא מוצאים להם שימוש. בחדר אחר ראינו את החניכים סופרים פריטים ואורזים אותם, או מדביקים מדבקות, וראינו גם את החניכים היושבים בצד.
איתרנו לא מעט צרכים ורעיונות , קיבלנו בקשות ממנהלת המע"ש והבאנו את כולם לילדים בתיכון.
לאחר סינון נותרו שלושה פרויקטים: פרויקט התאמת דרבוקה לכיסא גלגלים, פרויקט תיבת ספירה (אשר זכה במקום הראשון בתחרות "גם אני יכול" 2014) ופרויקט מוטיבציה. על שני הפרויקטים הראשונים תוכלו לקרוא בפוסטים הבאים. הפעם אספר לכם על פרויקט המוטיבציה.
בסיעור מוחות יחד עם הילדים חשבנו על כל מיני מוצרים שאפשר ליצור ולמכור דרך המע"ש. מוצרים שניתן לייצר בפשטות ובמוטוריקה גסה יחסית. מפאת חוסר זמן לקחתי את החשיבה אל הסטודיו שלי, סטודיו כסית, ומצאתי עבורם רעיון מרגש הנקרא "פרויקט להעלאת המוטיבציה".
הרעיון היה, כי בעזרת חיתוך לייזר נייצר שלד למנורת שולחן, והחניכים במרכז יוכלו להשחיל את רצועות הבד הצבעוניות לתוך השלד וליצור ממנו אהיל צבעוני. כלומר, החניכים יקבלו שלד סולידי והם יהיו אלו שיתנו לו את הצבע והחיים, תוך כדי פעולת השחלה מהנה. בנוסף, וידאנו כי במרכז יש 2 או 3 חניכים בעלי חוש טכני שיוכלו להרכיב את שלדת המנורה. כך זה נראה:
בסופו של דבר המנורה היפייפיה שפותחה והורכבה לפני שנה לא יצאה לשוק, מפני שהמע"ש היו מעוניינים במוצר קטן יותר.
ביולי 2014 התחלתי לעבוד עם המע"ש על פיתוח מוצר. לאחר חצי שנה הגענו למוצר מקסים ובעל ערך טיפולי שאנו מתחילים לייצר בימים אלו ויפורסם בקרוב מאוד כאן בבלוג.
ולכל החולים והמצוננים של פברואר 2015 אאחל חורף חם ונעים, בריאות ושמחת חיים.
תמר איש כסית.